זוכת פרס הנובל הרטה מילר נתנה נאום זה בפראג באפריל, 2012, לכבוד הסופרת רדקהדנמרקובה, אשר תרגומה לצ'כית של אטמשאוקל (מלאך הרעב, או, ברומנית, רוז'ופאנידש) זכה ב-2011 בפרס הספרותי החשוב, מגנזיה ליטרה, והפך אותה לסופרת הצ'כיתהיחידה שזכתה בפרס שלוש פעמים (עבור סיפורת, ספרות עיון ותרגום). לניתוח מעמיקיותר של האתגרים שעבודתה של הרטה מילר מציגה למתרגמים, קראו את מאמרה של רדקהדנמרקובה במוסף הביקורת של אסימפטוט – לפרטים נוספים:
גבירותייורבותיי,
אני כאן
היום מכיוון שבשנה שעברה רדקה דנמרקובה קיבלה את פרס מגנזיה ליטרה עבור התרגום של הרומאן שלי אטמשאוקל
(מלאך הרעב). הדבר שימח אותי מאוד. אני חושבת שזה דבר נפלא שמעניקים את פרס
המגנזיה ליטרה למתרגמים. תרגום הינו אמנות בפני עצמה. לא הייתי מעזה לנסות לתרגם
ספרות, למרות שאני דוברת רומנית שוטפת. מכיוון שתרגום משמעותו לא רק החלפה, כלומר,
מציאת מילה מוכרת בשפה שלנו בכדי להחליף מילה בשפה זרה. המילה צריכה להתאים, וזה
כבר הרבה יותר קשה. על המתרגם ליצור מחדש את צליל המקור. אמנות התרגום היא חיפוש
אחר מילים בכדי לראות כיצד אותן מילים רואות את העולם. תרגום דורש דחיפות פנימית
שתהפוך את השונה לקרוב ככל שניתן למקור. מציאת קשר עין זה הינה קשה במיוחד. זוהי
אמנות נשגבת.
למדתי רומנית בשלב מאוחר למדי בחיי, כשעזבתי את הכפר הקטן שלי ועברתי לעיר
בגיל חמש-עשרה, בכדי ללמוד בתיכון. אולם, רק כמה שנים מאוחר יותר הפכה הרומנית
לטבע שני עבורי. הייתי באוניברסיטה ועבדתי במפעל מכונות, שם תרגמתי לרומנית ספרי
הדרכה עבור מכונות שרק התחילו לייבא מגרמניה, בלי שהיה לי שום מושג כיצד הן
עובדות. עשיתי את עבודתי בצורה מכנית, מילה אחר מילה. אבל גם הייתי צריכה לדבר
רומנית כל היום כי אף אחד בסביבה לא דיבר גרמנית.
בכל פעם שאותו הנושא עבר משפה אחת לשפה אחרת, קרה שינוי. הוא גרם לי להבין
ששפת האם שלך מגיעה אליך בלי שום מאמץ מצידך. היא נדוניה שנמצאת ברשותך מבלי
שתרגיש. ואז היא נשפטת על-ידי שפה אחרת שנוספה מאוחר יותר, ממקום אחר. שפת האם שלך
מרגישה ישירה וחסרת תנאים ממש כמו העור שלך, והיא הופכת שברירית אם לא נותנים לה
כבוד, אם מתייחסים אליה בבוז, או כאשר אחרים אוסרים על השימוש בה. כמי שגדלה בכפר
בו דיברו ניב מיוחד ולמדה גרמנית סטנדרטית בתיכון, התקשיתי למצוא את עצמי ברומנית
הרשמית שדוברה בעיר הבירה. בשנתיים הראשונות שלי בעיר, היה לי קל יותר למצוא את
הרחוב הנכון בשכונה לא מוכרת מאשר את המילה הנכונה בשפת הלאום. הרומנית הייתה כמו
כסף כיס: מיד לאחר שראיתי משהו מפתה בחלון ראווה, גיליתי שאין לי את הסכום הדרוש
בכדי לרכוש אותו. היו כל כך הרבה מילים שלא הכרתי, ואלו שהכרתי לא באו במהירות בה הייתי
זקוקה להן. היום, לעומת זאת, אני יודעת שהתקדמות איטית שכזו בשפה אחרת, ההיסוס
שדחף אותי מתחת לרמה האינטלקטואלית שלי, גם נתנה לי זמן להתרשם מהאופן בו
אובייקטים שונו על-ידי השפה הרומנית. אני יודעת שהתמזל מזלי לחוות את זה. סנונית
נראתה באור שונה ברומנית, תחת השם רינדוניקה, שמשמעותו "ישיבה
בשורה." שמה של הציפור רמז על האופן בו סנוניות נחות על חוטי חשמל בשורה
צפופה. ראיתי אותן בכפר שלי כל קיץ, לפני שהכרתי את המילה הרומנית. נדהמתי לגלות
שיכול להיות שם כל-כך מקסים לסנונית. הפכתי מודעת יותר ויותר לכך שבשפה הרומנית
היו מילים חושניות יותר, תואמות יותר את התפיסה שלי, מאשר בשפת האם שלי. לא הייתי
רוצה לחיות ללא שרשרת התהפוכות הזו, בדיבור או בכתב. אין משפט אחד ברומנית באף אחד
מן הספרים שלי. אבל רומנית נמצאת איתי תמיד כשאני כותבת, מאחר והיא השתלבה באופן
בו אני רואה את העולם.
דימויים צומחים מתוך החלל שבין שפות. כל משפט הינו דרך התבוננות בדברים,
המורכבת על-ידי הדובר בצורה מסוימת מאוד. כל שפה רואה את העולם באופן אחר, ממציאה
אוצר מילים שלם מתוך הפרספקטיבה שלה ואורגת אותו אל תוך רשת הדקדוק שלה בדרכה. לכל
שפה יש זוג עיניים שונות בתוך המילים.
סיבה נוספת לכך שלא אוכל לתרגם היא חוסר האמון שלי בשפה. כשהחברה הכי טובה שלי
באה אליי להיפרד ביום לפני שיצאתי לגלות, התחבקנו, במחשבה שלעולם לא נראה זו את זו
שוב, מאחר ולעולם לא אורשה לחזור לרומניה והיא לעולם לא תוכל לעזוב. לא היינו
מסוגלות להתנתק זו מזו. היא יצאה מביתי שלוש פעמים וחזרה בכל פעם. רק לאחר הפעם
השלישית היא עזבה אותי וצעדה היישר במורד הרחוב. יכולתי לראות את המעיל הבהיר שלה
קטן וקטן, ובאופן מוזר, הוא זהר יותר ויותר ככל שהתרחק. אני לא יודעת אם זו הייתה
השמש החורפית של אותו יום בפברואר, או הדמעות שגרמו לעיניי לנצוץ. או אולי המעיל
שלה היה עשוי מחומר מבריק. דבר אחד אני יודעת בוודאות: כשצפיתי בה מתרחקת, הגב שלה
נצנץ כמו כפית כסף. באופן אינטואיטיבי, יכולתי כך לבטא את פרידתנו במילים. וזה גם
התיאור הטוב ביותר של אותו הרגע. אבל מה הקשר בין כפית כסף ומעיל? אין קשר. וגם
אין קשר לפרידה. אבל כדימוי פואטי, הכפית והמעיל זקוקים זו לזה.
זו הסיבה שאין לי אמון בשפה. אני יודעת מניסיוני האישי שבכדי לדייק, על השפה
תמיד לעשוק משהו שלא שייך לה. אני שואלת את עצמי כל הזמן מה הופך דימויים מילוליים
לגנבים שכאלה, מדוע ההשוואה המדויקת ביותר גוזלת תכונות שלא שייכות לה. בכדי
להתקרב למציאות, עלינו לתפוס את הדמיון לא מוכן. רק כאשר תפיסה אחת בוזזת אחרת,
כאשר אובייקט חוטף חומר ששייך לאובייקט אחר ומתחיל לנצל אותו – רק כאשר דברים אשר
במציאות סותרים זה את זה הופכים מתקבלים על הדעת במשפט, יכול אותו משפט לעמוד כנגד
המציאות.
אני שמחה כשאני מצליחה לעשות זאת.
