from חֶבְרָה

Tehila Hakimi

Artwork by Vladimír Holina

חֶבְרָה  2

בחצות הראש הכה בכרית ונזכרתי בדג. האכלתי אותו או לא? ירדתי מהמיטה. הוצאתי מהאקווריום. שמתי בקופסת פלסטיק עמוקה. הלכתי לשטוף את האקווריום. יכול להיות שהוא חולה. האקווריום החליק לי מהידיים ונשבר בתוך הכיור. השארתי אותו ככה בתוך הכיור. אחר כך הוספתי לו אוכל בקופסת הפלסטיק והוא שחה. הדג היה נראה לי מרוצה. אני מאכילה אותו בימי שני וחמישי. אבל לפעמים קשה לזכור מתי שני וחמישי. אני שוגה בלוחות הזמנים. גם עם המחזור החודשי. הוא תמיד היה מדויק מאוד וידעתי לזהות כשהוא בא. עצבים אטומיים ללא כאבים. באיזשהו שלב התקנתי מין אפליקציה, שתגיד לי מתי צפוי להגיע המחזור. אני כותבת בה אילו תסמינים צצו לפני, במהלך ואחרי. וגם מתי עשיתי סקס, אם בכלל, ועם מי. את הטלפון הסלולרי קיבלתי מהחברה. החברה גם משלמת את החשבונות הסלולריים החודשיים. מדי פעם הם מחליפים לי את המכשיר. לכולם. בדרך כלל שדרוג. בפעמים אחרות, אם נגנב או נשבר, מסכימים להחליף לאחר. הרבה מספרים אבדו או נמחקו בגלל השדרוגים. או להפך, הוכפלו ושולשו. לרוב אני לא שמה לב. עיקר הבעיה נשארת התאריכים. האפליקציה של המחזור מבצעת סנכרון לעדכון האחרון אבל לפעמים הוא לא מספיק קרוב. במקרים האלה אני מאבדת את הספירה לחלוטין.

*

אישה בחלל עבודה – השתעממת? על מה את חושבת עכשיו? יש לך שלושים ושבעה מיילים שלא נקראו בתיבה. יש גם משימות שרשומות על הלוח המחיק – זה כתב ידך, אני רואה שהתאמצת לכתוב ברור. מישהו נכנס לחדר. הוא מדבר אלייך, את שומעת? הנה הוא שם את היד שלו על השולחן שלך, הוא נשען, עכשיו הוא מתקרב אל מסך המחשב, הוא מסתכל במסך, אתם מדברים על מסמך. הוא מבקש ממך משהו, הוא שואל לגבי עניין שאת אחראית עליו באופן בלעדי, הוא שואל שאלה פשוטה מאוד, התשובה כבר הייתה צריכה לעמוד לך על קצה הלשון, עכשיו זה הזמן לענות כי הוא הפסיק לדבר, אישה בחלל עבודה, הוא הפסיק לדבר, הוא שותק כבר חמש שניות לפחות, אני יודעת, כי זה בערך הזמן שלקח לי לומר: אישה בחלל עבודה




חֶבְרָה  3

התחילו דיבורים בלחישות בפינת הקפה. בחדרי הישיבות. לפני הישיבה. ברבורים. חושדים זה בזה. בודקים אופציות. מחפשים עבודה. הרוב המכריע בינתיים נשאר. המיזם הצליח לגייס סכומי עתק ממשקיעים בארץ ובחו"ל עוד בשלב ההתחלתי. עכשיו הכסף נאכל לאט. המיזם הצליח למשוך תשומת לב. זה לא מספיק. המשקיעים מתחילים להפנות עורף. לסגור ברזים. הפוך מההתחלה. אז המנכ"ל קיבל מהטייקון הישראלי והמשקיע העיקרי את ההתחייבות במעלית בדרך החוצה מהפגישה הראשונה שלהם. גם היום הטייקון הישראלי הוא אחד המשקיעים המרכזיים במיזם. בתחילת הדרך הוא פגש את המנכ"ל במשרדים שלו. אבל הפגישה נקטעה באמצע. הטייקון היה צריך לצאת מוקדם והרכב שלו כבר חיכה לו למטה בחניה. כדי לנצל את הרגעים האחרונים של הפגישה, המנכ"ל ירד עם הטייקון למטה במעלית. כשדלתות המעלית נפתחו בחניה הוא אמר לו שישקיע במיזם. זה היה סכום לא מבוטל, מאה מיליון דולר. עכשיו הכול נאכל. אנשים מדברים.

*

אישה בחלל עבודה – את בוהה? אני רואה. את חושבת על מי? עברו חודשיים. את לא זזה. תעשי קליק קליק קליק עם העכבר, תעשי סדר בתיקיות של המייל, וגם באלה שבמחשב, במסמכים שלי, תמייני הכול לתת-תיקיות, זה יכסה לך חצי יום, אולי יותר. ולפחות לא תשבי כאן ככה סתם מתבוססת במחשבות הבדויות. הגיע הזמן להשתלט על המשימה האבודה, זו שאת תמיד משאירה לסוף היום, לסוף השבוע, לסוף של הסוף. זו שתימנעי מלעדכן לגביה בישיבה השבועית, או בישיבה החודשית, ודאי שבישיבת הערכת העובד השנתית, זו המשימה שגם הם שוכחים ממנה, כל המנהלים שהיו לך, בכל אחד ממקומות העבודה. את לועסת את הזמן עד שהכול מתפורר לך בשיניים. שעת אחר הצהריים הגיעה, את שומעת את הצפצוף? קוראים להם להסעה. עכשיו את נזכרת להתחיל לעבוד, בשקט הזה, עכשיו אף אחד לא יענה למיילים, כל המזגנים כבו ורק הנשימות




חֶבְרָה  4

בשעת אחר צהריים ביום שלפני הביקור של המשלחת הגדולה שבק המנוע הקטן. עצר את המכונה והעמיד את הדמו בסכנה. אחרי שעות של בדיקות והרצת תרחישים נמצא מקור התקלה. פין קטן שנשחק במכלול המנוע. נמצא רכיב חליפי. הפרויקט עדיין בשלבי הניסוי, ולא כל הסנסורים שאמורים היו להתריע במצב אמת ולדווח על תקלה באופן אוטומטי עבדו. את חלקם ניתקנו בכוונה כדי לעקוף את הסרבול שבאתחול המערכת מחדש בכל הרצה. היו ביניהם כמה שתוכנתו הפוך, באופן זמני, כדי להאיץ את קצב העבודה.

שלושה אנשי צוות, שש-עשרה שעות בתוך המכונה. אינספור כוסות קפה. מערכת גדולה ומורכבת ששוויה עמד על שניים וחצי מיליון דולר. באותן השעות של היום שלפני הביקור המערכת הושבתה לחלוטין. באיזשהו שלב, הסרנו את כל הכיסויים והמגנים המכסים את המערכות הפנימיות בניסיון לאתר את מקור התקלה. הלחץ גבר עם רדת החשכה. המנהל שלנו הצטרף. הגיע אחרי שהתעדכן במצב הדברים. בשעה הזו כבר לא היה סיכוי לבטל את הדמו. בין שבע לשמונה הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. הסמנכ"לים רצו לוודא שהכול מוכן לקראת הדמו. לא שמעתי מה אמר להם. כשענה לשיחות התרחק. אחרי שתיים או שלוש שיחות כאלה אמר שעד שלא נמצא את מקור התקלה ונפתור את הבעיה, לא נעזוב את המקום. אחר כך אמר: אני נשאר אתכם, תשכחו מהכול, תבטלו כל מה שיש לכם הערב, אני מזמין פיצה. למחרת בשבע בבוקר הייתה צריכה להגיע המנקה. הזמנתי אותה במיוחד בשעה מוקדמת מהרגיל, בערך שעתיים לפני שמגיעה המשלחת לקראת הדמו. אישה בת ארבעים, אולי פחות. בשעות הבוקר עובדת בניקיון אצלנו, אבל לא רק, היא עושה סבב בכמה מקומות באזור. גם היא מגיעה כמו עובדים אחרים דרך חברת קבלן. שמספקת לנו גם מצרכים בסיסיים, נייר טואלט, חומרי ניקוי, חלב ועוגיות.

אישה בחלל עבודה, אני מבינה, אני מבינה; אני רואה איך הכול מתנקז אל נקודה אחת בזמן. והזמן נמתח על פני השולחנות שבמשרד. תסתכלי למשל על השולחן של מנהל השיווק, יש עליו מתנות שהוא קיבל מלקוחות פוטנציאליים ברחבי העולם. החפצים מונחים ומעלים אבק. המנקה עובדת כאן עשרים וחמש שנה. היא לא מנקה מתנות, היא מתרכזת בחלונות וברצפה. הריח טוב. איך להתחיל? איך להסביר לאנשים שיושבים עכשיו בתוך חדר הישיבות הזה שהישיבה שהתחילה בשעה תשע קטעה לחלוטין את קצב החיים? את שומעת אבל את לא מקשיבה, את קיימת, אבל את לא מבינה. אתמול בלילה הוא אמר לך שוב בפעם החמישית שהוא לא יכול, הוא פשוט לא יכול, אבל במשך כל הזמן שעובר בינתיים הוא לא מפסיק. הוא לא הפסיק להתקשר אלייך ולדבר אלייך בכל הזדמנות אפשרית. הוא לא יכול. ניסית להסביר לו, אישה בחלל עבודה, שאת לא יכולה – את לא יכולה לעבוד ככה. אבל הוא בשלו כמו מנגנון מכני משומן, התכנון טיפ-טופ, קופץ כמו קפיץ, ישר לאותה נקודה, מחזיר אותך כמו במערבולת ואת מסתחררת לתוך חור הניקוז, הרשת חלודה מרוב לכלוך, הכול שם אכול




חֶבְרָה  5

נכנסתי הביתה; אבל מתי נרדמתי? כנראה מיד. לא היה לי כוח להתקלח. אפילו לא שטיפה מהירה. לא יודעת מה קרה רגע אחרי שזרקתי את עצמי על המיטה. הרגליים עדיין היו באוויר. מה לגבי הדלת. נעלתי את הדלת. לא נעלתי את הדלת. או רק טרקתי. בסוף הדלת תמיד נעולה. הופיע החלום. אני נופלת מגובה רב. מהחלום אני תמיד מתעוררת באותו שלב. זה הרגע של הפגיעה בתחתית הבור. בשלב הזה אני לרוב מתעוררת בבהלה ורגע אחר כך מגלה שלא הייתה שום נפילה. כל האיברים מחוברים, על המיטה, מסתכלת על התקרה, מרימה רק רגל אחת לוודא – לפעמים שתיים. חוזרת לישון. נרדמת מיד. הפין של המנוע הקטן נשבר שוב ושוב כמו בהילוך חוזר. הדמו עדיין היה בסכנה. אחד המשקיעים צחק צחוק גדול וכמעט נבלעתי בתוך הלוע שלו כמו בסרט מצויר. הוא היה נראה כמו דג גדול. הלופ המשיך, לופ חוזר ונשנה, הפין נשבר והמשקיע צחק ללא הפסקה. מתוך החלום חיכיתי שיגיע הבוקר ואסע לעבודה.

*

אישה בחלל עבודה אולי תשימי כאן עציצים?

*

בלילה חלמת שאתם נפגשים ברחוב. בבוקר קמת, אישה בחלל, התקלחת ונשכבת על הספה שלך, ושני החלונות ממול פתוחים. שכבת ככה אישה בחלל, על המגבת עירומה, מחוץ לחלונות עננים, שמים וכמה מנופים. זיכרון של ים. המדקרת אמרה שיש בך חֶסֶר. עצוב לך במתכת. הַחֶסֶר, ננסה לגלות איפה הַחֶסֶר. הים עמד בארובות. היא עברה איבר אחר איבר בלחיצות עמוקות. איפה כואב, חזרה ושאלה איפה, איפה זרימה, איפה חום, איפה שינוי. איפה את?




חֶבְרָה  6

בישיבה הטכנית היו פחות משתתפים מבדרך כלל. בתוך שטף הדיבור הכללי המהנדס הבכיר קטע את עצמו. שאל: מי מסכם את הישיבה. הוא ניהל את הישיבה. הסתכל עליי. הסתכלתי עליו חזרה בלי למצמץ. המשיך, אמר שאנחנו כבר בהיריון, הפרויקט כבר התחיל, אנחנו באיחור וחייבים לזוז מהר. הסתכל שוב על מנהל הפרויקט ואמר לו שצריך לזכור טוב טוב את מקרה הדמו, צחק, בסוף במזל הצלחנו לאנוס את המכונה לעבוד, אמר, אחרי הכול הדמו דפק כמו שעון שוויצרי. כולם צחקו, כי המנוע באמת היה שוויצרי.

*

אישה בחלל עבודה מה תעשי עם הזמן שיש לך הקיץ, הוא תחת העץ מולך, כמו חתול. לא הלכת לעבודה כי לא היה לך קול. לא יודעת מתי הלך הקול. המים בברז חמים מדי בשביל להתעורר. אחר כך שוב נרעדו הידיים בגלל היעדר בבשר. כבר הרבה זמן שלא הרגשת בשר שהוא לא שלך. ושלך נערם בתוך עצמו, כמה שהוא מתכווץ לתוך עצמו, ככה נערם אל עצמו, ולרגעים אין בזה פרופורציות ואחר כך יש בזה הרבה מאוד היגיון.




חֶבְרָה 7

נפלתי אל הבור. רק בעקבות הקריאה בדו"ח התבהר לי רצף האירועים שהוביל לנפילה. בהוראה של ההנהלה, הם ערכו מבדק בטיחות דחוף ועצרו את הפעילות עד שיובהרו הפרטים. המהנדס הבכיר, כך בדו"ח, הוא זה שעמד מחוץ לדלת ואישר לקבלן החשמל לפעור את המדרכה אל הבור. הוא שכח לוודא שאין איש בפנים. הוא חשב שהחדר ריק. כך בדו"ח. רגע אחר כך הוא כבר הלך משם והקבלן שלח אל החדר את אחד מהפועלים, שחשף את הבור.




חֶבְרָה  8

אחרי הנפילה לבור התקשרו בכירי החברה. מנהל המחלקה, מנהל התחום, שני סמנכ"לים ומנהלת כוח האדם. הבכירים הביעו את דאגתם, שאלו איך בדיוק זה קרה. ביקשו שאנוח בבית. סיפרתי שהיה חשד לשבר בצלעות. אני בבית. עדיין כואב לי מאוד. קל יותר לנשום. הנשימה בישיבה מכאיבה.




חֶבְרָה  9

ביום שישי אחרי חצות צלצל הטלפון הסלולרי. מוקד שירות הלקוחות של החברה. עניתי. הנציג אמר, אני מצטער על השעה. הכיר אותי בשמי. הנציג אמר שהאזעקה עובדת כבר חצי שעה ולא מצליחים לנטרל אותה מרחוק. עדכן אותי ששלח איש טכני, יתקשר אליי מהשטח להוראות.

חיכיתי ערה.

*

אישה בחלל עבודה, העליבות היא בבשר. לא הנאכל, אלא זה שחי בך, עליבות שבהתמסרות לכל אפשרות של קרבה. הגוף הזה שמבקש מה. ככה נח, במצבים משתנים, על העצמות, במים הזורמים או ביבשות שלך, שבהן את מסתובבת בין שעות העבודה. אישה בחלל עבודה, מוטב להישאר כאן עוד שעה, לנקות קצת את תיבת המייל, עוד שעתיים, לתת לשעון הנוכחות לדפוק. המפה שעל המסך מתעדכנת ואפשר לראות שהפקק יעכב אותך בעוד חצי שעה, אולי יותר, כנראה תאונה בצומת הגדול. עוד משאית. את שומעת את המשאיות, אישה בחלל, הן מובילות סלעים אל הנמל. המים הופכים עכורים, מראש לא היה אפשר להטות ראש ולשתות מהם, אלה מים מלוחים. עכשיו הפכו המים עכורים. לא ראויים לשחייה, לא לצלילה, אי-אפשר לחפש אלמוגים או צדפים. לפעמים, אישה בחלל, את מצליחה לשמוע את שריקות המשאיות מצומת הנמל, הן גונבות שם רמזורים. ממהרות לפרוק סלעים. אחר כך בת קול נשמעת, רעש סירנות, זעקות האמבולנסים וברקע רעש פריקת הסלעים. אישה בחלל עבודה את לא אוהבת שביתות, פתאום כל הים משתתק לך ואת נשארת לבד עם כל הסלעים והאדמות



Click here for poetry by Agi Mishol, translated from the Hebrew by Joanna Chen, in our Fall 2014 issue.

Read the English translation

Listen to the original read by the author:

When translating, I begin by listening for the voice that underlies the words. Is it a soft voice or a hard one? Is it a voice of authority, or perhaps a timid voice? Does it carefully enunciate words or rattle them off like a train rushing along a track?

Often, I’ll ask the writer to indulge me by reading a favorite passage from the book; in Tehila Hakimi’s case, this happened the first time we met, at a café-bookstore close to her home in Tel Aviv. She leaned forward, opened the book and began to read, creating a sudden intimacy between us—even though the café was full of the buzz and bustle of other voices. I listened carefully to her steady, even register and recalled it often while working on the translation.

This is the voice of a working woman who has taken on the guise of the very product she is responsible for as an engineer—flat and quiet on the surface, yet bubbling over with the inner consciousness of someone struggling for self-clarification. Hakimi’s prose, often teetering on the edge of poetry, strips away the veneer of the modern-day workplace and gives pause to consider life in an office dominated by males. She speaks from experience: a mechanical engineer by profession, Hakimi has incorporated her years in high-tech into three intertwined stories that outline how the personal is swallowed up by the professional, rendering the characters in Company eerie embodiments of their never-ending jobs.

Tehila Hakimi is an award-winning Hebrew-language poet and fiction writer. She participated in the 2018 Fulbright International Writing Program Fellowship at the University of Iowa. For her first collection of poetry Mahar Na’avod (We’ll Work Tomorrow, Ṭang'ir, 2014), she received the Prize for Emerging Poets from the Israeli Ministry of Culture (2014) and the 2015 Bernstein Prize for Literature. She published a graphic novel, Ba-mayim (In the Water, 2016), and Hevrah (Company, Resling, 2018), a hybrid collection of prose. She was awarded the National Library of Israel’s Pardes Scholarship for writers in 2019 and the Levi Eshkol Prize for Hebrew Writers in 2018. Her poems and short stories have been translated into German, English, Spanish, Croatian, Romanian, Chinese, Italian, and Macedonian. Hakimi is a mechanical engineer by profession.

Joanna Chen is a British-born writer and literary translator whose full-length literary translations include Agi Mishol’s Less Like a Dove (Shearsman Books, 2016), Yonatan Berg’s Frayed Light (Wesleyan Poetry Series, 2019; a finalist for the Jewish National Book Awards), and Meir Shalev’s My Wild Garden: Notes from a Gardener’s Eden (Penguin Random House, 2020). Her latest translation, Hadassa Tal’s But First I Call Your Name, is forthcoming this year with Shearsman Books. She teaches literary translation at the Helicon School of Poetry and regularly contributes interviews and lyric essays to The Los Angeles Review of Books blog. You can find more of her work in Guernica, Narratively, and Mantis, among others.