כבר ביום הראשון בשבט "להבה" הכתיר אותי הבן של מגיש החדשות כילדה הכי יפה וחכמה בגדוד כולו ובקבוצת הצופים. אלא שלא היינו מאותו המעמד ובעתיד אגיד לו זאת ברצינות מוחלטת. כי אני באה ממעמד האמנים העניים והוא ממעמד מגישי הטלוויזיה התקשורתיים ומיני הבדרנים וקיימות אמנם בין הקבוצות אי אילו נקודות השקה אך לא מדובר כאן באהבה. ואביו בתחילה היה קריין רדיו עדין בין פזמונים ואחר הנחה על המרקע תכנית בוקר שאיש לא ראה וקמעה קמעה התקדם לעבר השעשועונים הלא משעשעים שעניינם לגרוף מזומנים עד שבאחד הימים הגיע ללא פחות מאשר הגשת החדשות המרכזיות. וכבת למשפחת אמנים שנאתי אוטומטית בדרנים תקשורתיים. ובפעולות הצופים המשותפות של הבנים והבנות מהתיכונים השונים היינו דנים לעיתים בנושאים אמנותיים ואז הייתי נועצת מבטי זלזול יהירים בכל מי שהעז להגיד דברים טיפשיים וכולם אמרו דברים טיפשיים. והיינו לפעמים יוצאים לטיולים ובימים יותר סוערים היינו נשארים בפנים ומביאים לפעולות חפצים או יצירות שהשפיעו עלינו באופן חברתי או באופן אישי ואני אישית הבאתי פעם לקבוצה את "מפלצת האיילה" שהיה שיר של יונה וולך וגם אחד משמות החיבה שניתנו לי בילדותי על ידי אבי. והבן של המגיש הביא שיר של דויד אבידן והיה זה מעין סימן לכן אחרי הפעולה הזאת הפיוטית לקח הבן הזה את ידי חרישית והרחק מעיני הצופים והרשגדית הבכירה הוא הוציא מעטפה ארוכה וחיבק את כתפי ההמומה והראה לי תמונות של "היחידים ששמים עליי במשפחה" שהיו חבורה של כלבי ציד גזעיים מזן ויינרנר כסוף ואצילי ותחת הלחץ הזה הלא אצילי הסכמתי לבוא אתו לסינמטק לראות את "לב פראי" ולסבול את ידו הלוחצת והמביכה לאורך כל ההקרנה. והסרט הותיר בי רושם כביר ואיזו אימה וקיוויתי אך לא האמנתי שאזכה גם אני פעם לאהבה אדירה ותשוקה כי בעיקר כשהאור באולם עלה התביישתי בבן הלוויה והרגשתי כזאת קטנה כי אני יוצאת עם הבן הזה שלמד בתיכון של החנונים החיוורים לעומתי שהייתי בתיכון הפריקים האמנותיים והבטתי בו שוב ואמדתי את המרחק הרב שבינו לבין הגבר הפראי שזה עתה נגלה לעינינו הבתוליות בעולם הבדיונות המקביל והרגשתי שזה פשוט משפיל. והמגע החם על הכתף הרגיש לי פתע כמו כווייה על כתפי הבלתי מנוסה וליוותה אותי תחושת זוהמה דביקה וההתעלמות שהפגנתי כלפיו מאז והלאה הייתה חזקה ממני עד שבאחד הימים הוא רץ אחריי אחרי פעולה מעמק המצלבה ועד רחוב עמק רפאים ושאל בוכה: "למה את לא מוכנה לדבר אתי? תדברי אתי! תדברי אתי! תדברי אתי!" וברחתי לו כך וכך הוא רץ אחרי לאורך שלוש שנים, שלוש שנים שבהן אהבתי את המדריך של הקבוצה שלו בצופים שהיה גדול מאתנו בשנה והיה הכי שנון וציני, שהיו שני הדברים שהכי חשוב היה להיות באותה תקופה ועם זאת היה גם חם וסמכותי וסיפרו על אחותו התאומה שהיא מרעיבה את עצמה כי הייתה יותר ממנו אפילו רזה עד שכמעט לא נראתה ואחיו הבכור מת בתאונת אימונים בסיירת המובחרת מכל הדובדבנים ואמרו שאמו תלתה וילונות שחורים על כל החלונות ואביו חדל לדבר והוא עצמו, המדריך הנערץ, בכלל חי בפנימייה בפאתי עיר הבירה ובעיקר בגלל האח והטרגדיה הגדולה כל דבר שעשה היה חשוב עשרת מונים משאר המדריכים ופעם מישהי הקיאה פתאום באמצע פעולה והוא צעק עליה תוך כדי שזה מגעיל ושתפסיק מיד אבל אז שינה את יחסו בבת אחת במן פניית פרסה מוזרה ורץ להביא לה מים ומגבת נקייה והתנצל נורא וייחס את התנהגותו לבהלה וביקש מכולנו החניכים סליחה ומאז היו צוחקים עליו אבל ביראה שכשהוא מקיא אז בטח יוצאים לו דברים שלמים מהפה ומהקיבה כמו פיתה שלמה או עגבנייה שלמה ושלפלוצים שלו יש ריח של אפטרשייב. אבל בעצם למרות שהיה מדריך וגדול מאתנו בשנה בעצם היה הילד הכי עצוב בשבט ובקבוצה כי בכלל היה כבר מבוגר ותמיד העמיד פנים שעסקיו כרגיל והחולצה המגוהצת ותיק ההדרכה תמכו גם בדעה אבל אני לא ושלוש שנים תמימות חלמתי שאנחנו נאחזים זה בזו ומתנשקים נשיקה רוחנית לחלוטין וביום האחרון של הצופים כשכל הגדודים השבטים הרשגדים והמדריכים התגודדו ושרו מסביב למדורות והבעירו כתובות אש מרשימות ועשו הופעות על במה רעועה והריצו קטעים מצחיקים עמדנו שנינו היחידים מתבוננים מהצד על הדברים וידעתי שזה היום האחרון שלנו כי בשנה הקרובה הוא בטח כאחיו יתגייס לצבא לכן אזרתי עוז ופשוט אמרתי לו באוזן ליד המדורה בקול יציב נורא את המילים שהס פן תגיד: "אני אוהבת אותך". והוא לקח אותי בידי באחיזה של אב דואג וסמכותי למכוניתו הכהה שחנתה ברחבה ובחדרו הדל בפנימייה הוא התיישב על המיטה הקטנה ואמר בקול נמוך וחסר אונים או תקווה שהוא גם אוהב אותי, ואפילו נורא, כי אני בדיוק כמוהו, מידי רגישה, אבל ראשית כל, אני קטינה, וחוץ מזה, הוא אף פעם לא יוכל שתהיה לו חברה כי הוא סובל מחוסר היכולת להרגיש ולהיות בתוך הדברים והוא לא מאמין בבית וילדים וזה בדיוק מה שהרגשתי גם אני אבל אז הוא נדם וקם והסיע אותי חזרה למסיבת הצופים שנמשכה בדירה ריקה מהורים של אחת מהילדות מקבוצת הבנות שם כל הצופים והצופות היו רוקדים וחוטאים בבירות וסיגריות חוקיות ראשונות ובנו של המגיש שהיה מאוד רגיש הבין מיד את הסיטואציה ללא מילים מיותרות ולקח אותי מידיו של המדריך ונפלתי לזרועותיו עצובה בחולצה לבנה ועניבת צופים ירוקה שלא היה לי כוח לחנוק את עצמי בעזרתה.
והיינו כמו ילדים טובים ירושלים מתמזמזים במסדרון ובחדר ההורים ובעשרת החדרים הנוספים שהיו על פי רוב ריקים בוילה שלו בשכונת מוצא העליונה שם היו הכלבים היקרים מסולקים לחצר הגדולה ולמלונה שאפילו היא הייתה מפוארת נורא. ובמקום הורים או כלבים ניצבו בסלון רק כרים אימתניים על ספות בהירות, כמעט מידי נוחות ותמונות מבויימות של בני הבית מאושרים על הקירות ואוכל קפוא במקרר שם לכל אחד משלושת הילדים היה קו טלפון משל עצמו ומקלחת משל עצמו ומפלס משל עצמו וארוחות משל עצמו וחיי רגש ומין משל עצמו. ומידי פעם ההורים היו צצים ומברכים וחומקים לחדרים הכי עליונים ואמו האדמונית הצבועה בעלת הקוצים הכאילו שובבים שהייתה על פי רוב עוסקת בקנייה הייתה נכנסת לפתע בסערה, עמוסת שקיות מעוצבות ומידי פעם משאירה על המיטה איזה פריט לבוש חדש לבן של המגיש שהיה נאלץ להתפעל ולהודות מקרב לב עד להופעה הבאה של אמו העסוקה שסיפרו עליה שפעם המכונית שלה נתקעה ובדרכה חזרה לביתה הגישה לנהג אגד ההמום כרטיס אשראי כי היה זה האמצעי היחידי אותו הכירה לתשלום ואביו גם הוא כמעט אף פעם לא נראה כי היה על פי רוב בעולם המקביל של הטלוויזיה שלכן אף פעם לא הייתה כבויה והיינו רואים את החדשות מפיו במיטה שלנו הלבנה ובאמצע הלילה מתגנבים לחמם איזו פיצה או לזניה קפואה ואז לעיתים רחוקות היינו נתקלים באב ללא העניבה או באיזה איש תקשורת בכיר מהערוץ המקביל או מגישה יפהפייה או אפילו שר בממשלה שיצא ממשרדו של האב בשעה מוזרה ופעם מגיש אחר כמעט קשיש ודי שמנמן ומדושן הביט בנו בפליאה כשהייתי במפלסי התחתון לגמרי עירומה ובנו של המגיש בדיוק שפשף לי אי שם בתחתית כי עוד הייתי בתולה ופלט בחיוך המגיש הקשיש: "מה זה, זימה...?" וצחקנו ואמרנו שתיכף גם יגיע חיים יבין שלא יבין איפה השירותים כי הבית היה כל כך גדול ומבלבל בארבעת המפלסים, והיינו מתבדחים גם על כך שכאשר אואיל סוף סוף לתת לו את הבתולים אביו יודיע על כך חגיגית בשידורי החדשות הראשיים אך גם כשכבר היינו ישנים ביחד חודשים רבים המשכתי לסרב לתת לו את הבתולים ובכל זאת הוא טען שיחכה אפילו שנים ויספוג בגבורה את כאב הביצים כי רק בי הוא מאוהב והיה מאוד נעלב אם רק הייתי מפנה את הגב והפניתי את הגב גם לבית ילדותי ולאמי שחיה בבית ירוק ופראי מעבר למסילת הרכבת ונסעתי להקים גרעין משפחתי בישוב תימהוני עם חבריי מהתיכון האמנותי. והוא, שנעזב כמעט לא באופן אישי, כעס עליי בשם הדובי של ילדותי שנשאר בבית שלי מאחור עם כל האחים הקטנים והמנוזלים. והיה כותב לי ערימות על ערימות של מכתבים שהיו עוד קלים ממשקל אהבתו הנכזבת אבל אני הייתי אכזרית כל כך וכאילו אהבתי לא לאהוב בחזרה כי בעצמי הרגשתי גם קצת יתומה ונטושה אך לא ידעתי לשים את זה במילים ורק גופי היה שולח לו חיצים מאשימים דוחים מאתגרים ומפתים ומכזיבים. והיו בינינו צעקות ורעידות משונות וחיבוקים חונקים ומשיכה מקוטעת שלא הגיעה לזיונים ואולי לכן חווינו יותר ויותר פרידות וחזרות וטריקת דלתות ופיוסים וסוג של אחוות אחים. ובמכתב האחרון ששלח לי הוא כתב רק שתי מילים. את שמי ואת שם משפחתי, ונקודותיים, שאלה: "מפלצת או איילה?" ולא ידעתי את התשובה ומאז לא החלפנו מילה. אבל בדיעבד הבן הזה היה נחמד כל כך ומיוחד בייחוד לאור העובדה שגם הוא גידל את עצמו די לבד.
ובשנה ההיא אביו המגיש הייצוגי כיכב בסדרת פרסומות לבנק הלאומי והיינו נוסעים במכונית של הבן בעל הרישיון הטרי בלילות הלבנים הבלתי מספקים ועוצרים ליד שלט פרסומת אחד מיני רבים עליו התנוססה בענק תמונת אביו שלא היה אף פעם בבית כנראה כי היה תלוי שם והיינו מתנשקים לאור מבטו הסמכותי והכמעט חמור שהאיר את פנינו הנרגשות בנשיקות הראשונות. וכשנסע לטיול שלפני הצבא חזרתי עם אותו האב במכונית משדה התעופה ומיד כשנכנסנו הוא הכניס לטייפ איזו קסטה של שירי ארץ ישראל היפה וזמזם והמהם עם הווליום הרם שמנע מאתנו לנהל שיחה מביכה אבל אפשר לי להתבונן בו להנאתי המרותקת והיראה בכל הנסיעה שהתארכה והתארכה. שיערו השחור בהק כמו באור יקרות מעל פניו החיוורות וחזהו הרחב נעטף בחולצה אדומה ומגוהצת נורא עליה מונחת ישרה אחת מעשרות עניבותיו המבריקות בעלות האיורים המיניאטוריים השונים והמגוונים אליהן התוודעתי יחד עם בנו ללא ידיעתו בביקורינו החשאיים בחדר הארונות במפלס ההורים. והתבוננתי בידיו הגדולות היפות והדומות לידי בנו על ההגה ותהיתי האם גם לו יש זין כה ענק ועבה להפליא שעורר בי ריגוש מיני שאף פעם לא הגיע לשיא ולפתע רציתי לאבד דווקא לאב את הבתולים אך מחשבותיי נותרו בין אוזניי שגם הן היו שלמות אפילו בלי חורים לעגילים ונשארתי עם מחשבתי הלוהטת לראשונה בעל כורחה אך רק הוספתי להביט קפואה במגיש הנכסף ולתהות מה מסתתר מאחורי פניו המרשימות והקשות והאם אפשר לרכך אותן.
