מערכה שניה: פריז, סימן מאלוהים.
פריז שישה חודשים אחרי.
אני ניגש למטבח ומוזג את שארית האספרסו בשביל שנינו ומתחיל להסתובב סביב עצמי כי כזה אני לפני טיסה. לוגם את הטיפות האחרונות של הקפה האחרון וניגש למזוודה. היא משתיקה את המוזיקה ונועלת אחרינו. אנחנו לוקחים מטרו מריפובליק עד לאופרה ומשם ניקח אוטובוס ישיר עד לשדה, ל"שארל דהגול". אני החלטתי, מה שלא יקרה היום, אני, את סבלנותי לא מאבד. את עשתונותיי לא מאבד. אני לא מוותר על עוד אספרסו באופרה כי מסתבר שנחכה עשרים דקות עד לאוטובוס הבא. לשער שש עשרה של השדה אנחנו נכנסים, שותים כוס יין ונפרדים בחיבוק שבמהלכו יכולתי לספור את כל חוליות עמוד השדרה הגמיש שלה, והמרקד תמיד כשהיא נצמדת אלי, והפעם נצמדנו... נשיקה ארוכה, היא מסתובבת ויוצאת מהשדה בלי פעם אחת להביט אחורה... אני ניגש לפקידה, נחמדה וצעירה.
אני מניח בפניה את הדרכון הכחול שלי מלווה במעטפה עם כרטיס הטיסה בפנים. היא שולפת את הכרטיס מתוך המעטפה ומעיינת בו, פותחת את הדרכון ומעיינת בו ולבסוף מביטה בי ומעיינת גם. מבטה של הפקידה חוזר אל הדרכון, אלי, ומשם עוד פעם לדרכון, מביטה שוב בי, שוב בדרכון, בי. עכשיו בכרטיס, בי, ועוד פעם שוב בי ושוב פעם בי, מביטה בדרכון ומשם מבטה מדלג אלי, שוב פעם בכרטיס, בי, בדרכון ואז .... מביטה בי. ממני היא חוזרת אלי ונתקעת עם מבטה בי כשהיא מרימה את ידיה ועיניה פקוחות לרווחה בתמהון:
"Qui est le monsieur?
"מי אתה?"
"C'est écrit Mademoiselle"
"זה כתוב לך גבירתי"
"C'est écrit sur le passport Israélien mais sur le ticket écrit Palestinien donc, qui est le monsieur?"
"Mademoiselle, l'Israélien c'est moi, et le Palestinien c'est moi. C'est la même personne"
"Comment la même personne?"
"La même parce que je suis Palestinien avec Israélien passeport.
"Pourquoi?"
"Pardon"
"Pourquoi avec deux ?"
"לי אפילו אין שני זוזו"
"D'accord, comment vous appelez-vous?"
"Je suis..."
"Comment vous appelez-vous?
"J'ai dit que c'est écrit"
"מסיה, מדובר בבעיה"
"בעיה? אני רוצה לדבר עם האחראי."
"Monsieur, comment vous appelez-vous?"
"Je suis"
"וו'אי וו'אי וו'אי וו'אי האחראי לא מאשר"
קוס אוח... "Qu'est-ce que c'est que ca?"
הפקידה מהנהנת ומחייכת מאוזן לאוזן, ואומרת לי ספק ברצינות ספק בצחוק:
תוכיח עכשיו, פה, שאתה פאלאסטיניא וגם אזראיליא בו בזמן.
פרדו? להוכיח מה? שאני מה? שאני מה שאני? שאני מי שאני? באמת? מדמואזל, האם באמת יש מצב שהיום אני לא טס? אני לא מתרגז, לא עצבני , לא משתולל, לא מאיים, לא מתפרע ולא כלום, אני רק מבקש לדעת.
אז היא מטה את גופה קדימה, לעברי, ממש ממש ממש קרוב, די קרוב, מאוד...
- מיסיה... תקשיב טוב ותנסה באמת להבין אותי: אתה פלסטינאי, עם פספורט יזראלי, רוצה לטוס לתל אביב, עם שני שמות שונים על כרטיס הטיסה והדרכון ובעשירי לספטמבר!!! מיסיה, האם אתה באמת, אבל באמת ממש, ממש באמת מיסיה... האם אתה באמת מאמין שאתן לך לעלות למטוס?
אני באופן אינסטינקטיבי נצמד אליה עוד יותר ומגיע לטווח לחישה:
-"נו נו נו. באהבה רבה אני מקבל את העונש לשהות עוד עשרים וארבע שעות בפריז.
אני לוקח את המזוודה, את המסמכים ותופס רכבת ראשונה למרכז העיר. ניגש לסוכנות הנסיעות, מסביר לפקיד מה הבעיה והוא מוציא לי כרטיס טיסה אחר לאותה שעה, למחרת. אני לא חושב הרבה ומיד אני מתכוון להגיע אל העץ, העץ ההוא ליד הנהר, לאופניים. וואו וואו וואו עוד יום בפריס וואו וואו וואו... אני מתקשר לספר לה, היא עונה אחרי צלצול ראשון.
היא תגיע בעוד כחצי שעה, כבר אחת אחר הצהריים ואני אמור ברגע זה להיות באוויר. אני מתחיל להריץ בראש את מה שהתרחש היום בשדה. את זה שהייתי צריך להוכיח שאני מי שאני ומה שאני, ועוד נכשלתי כשלון חרוץ. עובדה, אני פה על גדת הסן ולא באוויר בדרך לתל אביב. אני מתחיל אפילו לחייך מכל הסצנה הזאת. אין עוברי אורח פה בדרך כלל, אבל תנועת ספינות התיירים, אף פעם לא מפסיקה. כל פעם שהם קולטים שאני יושב שם, התיירים מנופפים לי לשלום, מנהג מוזר אצל בני האדם כשהם הופכים לתיירים, ולא שלא שיתפתי איתם פעולה, לא, נופפתי בחזרה אליהם עם תנועת יד חזקה וגדולה עוד יותר משלהם. אני גם לא מבין מה אני עושה פה היום.
הסיפור בשדה מתחיל להיות יותר ויותר מצחיק, אז אני מתחיל לצחוק. לא לחייך, אלא ממש ממש לצחוק. אני לא יכול לעצור את ההתפרצות וגם לא כל כך רוצה, אז אני צוחק ואפילו בקול שהולך ומתגבר. פתאום הרגשתי ממש לא נעים מזה שאני יושב לבד וצוחק כמו מטורף. אז אני שולף את הפלאפון ועושה כאילו שאני צוחק באמצע שיחה עם מישהו. אבל אני נמצא בארץ זרה והכל מותר, יש פתגם בערבית שאומר...(בערבית), ארץ שאתה לא מכיר אף אחד ,שם, אתה יכול להוריד מכנסיים ולחרבן, שם. אבל אני שלא יכולתי הבוקר להמריא לארץ מולדתי, כבר מזמן לא מרגיש פה זר. בודאי לא יותר מאשר במולדתי. מולדתי נקבעת לפי הכרית עליה אני מניח את ראשי באותו לילה. אני מביט סביבי ומגלה שעמדה שם במשך כחמש דקות.
- עם מי אתה מדבר בפלאפון?
- איתי.
- זה נראה ככה, מה? מה קרה?
- הפקידה בשדה לא נתנה לי לטוס היום.
למה לא נתנו לך לטוס?
"Moi le Palestinien et moi l'Israélien c'est le même ma chérie"
"Merde"
- מזל. הוצאתי כרטיס למחר.
- ATO, מה התאריך מחר?
- האחד עשר בספטמבר.
- וואי וואי וואי הם לא רצו להטיס אותך בעשירי, אז יקבלו אותך באחד עשר לספטמבר.
- אקזאקתומו.
- תהיה חגיגה.
לעזאזל אני כל כך אוהב את העובדה שאני צריך לטוס בתאריך הזה. הגורל רצה בזה בדיוק כמו שהגורל הביא אותי לפה והגורל שולח אותי חזרה למולדת. לעזאזל, זה מצליח להצחיק אותי, ואפילו מחר אמשיך לצחוק. לעזאזל ארץ הדמים שלא מרשים לי לטוס אליה בגלל שהוריי נתנו לי שם אחד והמקצוע החליט על שם אחר. לעזאזל כל מה שמתרחש שם כמעט שנתיים. לעזאזל עם התיאטרון הישראלי, הם יחכו לי יום אחד, אני חיכיתי כל חיי. לעזאזל. לעזאזל זה טוב במיוחד שאני לא צריך לדבר פוליטיקה. הפוליטיקה נכשלה ואת מקומה כבש השיגעון. השיגעון שלנו מול חוסר השפיות שלהם וחוסר השפיות שלהם מול השיגעון שלנו. לעזאזל מלחמת החורמה של כל אחד, ולעזאזל, חייב בסוף לצמוח מזה הגיון כלשהו. לעזאזל כל כך טוב. כל כך טוב שאוסאמא סיפק סיבה להשאר עוד יום אחד בפריז. לעזאזל ארץ הדמים, לעזאזל, לעזאזל מוסר, לעזאזל , לעזאזל, לעזאזל. שכולם יחכו לי יום אחד כי אני, חיכיתי כל חיי.
אני משחרר לה את האופניים ובשלי אני לא נוגע. הפעם נחרוש את פריז עם זוג אחד של אופניים, ואלה יהיו שלה. אתה תפדל ואני אשב על הכידון. לה, יש אופניים כמו אלה משנות החמישים או השישים. אופניים כאלה שיש להם כידון רחב. אני קופץ בדהרה לדירה ושולף מהמיטה את הכרית שלי ומניח על הכידון. כמו ג'נטלמן אני מזמין אותה לעלות כשהיא נשענת לי על הכתף. מבולבר וולטר התחלנו לנסוע לכיוון בסטייל, אני מקיף את הכיכר חמש פעמים עד שאנחנו מחליטים לאיזה כיוון נמשיך, וכרגיל סאן מישל תמיד מנצח. כשהיא יושבת ככה על הכידון אני לא רואה כביש, לכן כל הזמן היא משעינה את חלק גופה העליון כולו על החזה שלי. אני, למען החיבוק הזה מוכן לחרוש לא רק את פריז, אלא את צרפת כולה. שנינו זה הדבר היחידי שזז בפריז. למרות שהסמטאות והרחובות של העיר שאני מסרב להיפרד ממנה, הומים באנשים סביבנו, אבל אני לא יכול לשמוע הרבה מעבר לנשימות שעולות ויורדות לי קרוב מאוד לאוזן וזה נעים, זה שווה, זה כל כך אינטימי אפילו רומנטי אני מעיז להודות. מסאן מישל אני חותך לסאן ג'ירמא לאורך סאו ג'ירמא דיפרי. אנחנו עוצרים לרגע בקפה מולייר, שותים בירה אחת על הבר בעמידה, וממשיכים לסאן אנטוא, סאן מור ולשתלי.
כבר שלוש לפנות בוקר, מתחיל לטפטף והחום של השעות האחרונות נשבר. היא נצמדת אלי, אני עוזב את הכידון ומניח את ידיי על המותניים שלה, כך שכל פעם שאנחנו צריכים לפנות שמאלה או ימינה, אני צריך לסובב לה בהתאם את המותן. היא מרימה את רגליה על כתפיי ומטה את ראשה לכיוון הגלגל הקדמי... מון שרי, היא מתחילה לצעוק, מון שרי, אתה יודע שעכשיו כשהראש שלי הפוך, אני כן יכולה לראות לאן אתה לוקח אותי? אני רוצה בחזרה אל העץ, לעץ שלנו. אני שהבטחתי לקיים כל מה שתבקש, לא נותר לי אלא לסטות מאה שמונים מעלות ולדהור לכיוון העץ. העץ, באותו מקום ושום דבר בו לא השתנה. העץ הזה לא יצטרך וגם נראה שלא ירצה בחיים לקחת מטוס ולעוף ממקום למקום.
בשבילה, הטיסה שלי מחר, משמעותה, שבחיים לא נוכל אחר כך להמשיך יחד. אני לא מבין את זה כל כך, אני לא מקבל את זה כל כך, אני לא מציית לזה בכלל.
אני באתי לפריז עם ידיעה מראש שאני לא נקשר לשום דבר אשר לא אוכל להיפרד ממנו תוך עשר דקות.
אני לא לא מאמין שהנסיעה שלי היא בזבוז זמן כמו שהיא טוענת, אבל כשהמולדת קוראת לי אני מוכרח לציית. אין תירוץ אחד בעולם למה לא לנסוע ולשחק בהצגה על האכזריות הקולוניאליסטית כאשר המלחמה בארץ משתוללת מאז ומעולם מאותן סיבות. אני לא יכול גם להיות כל כך רחוק מהכאוס למשך זמן כה רב, כי אחרת לא אוכל יותר לחיות בו, להבין אותו, לעכל, לספוג, לשאוף את הכאוס. אני לא יכול לתת לכאוס ולשיגעון להצטבר מבלי שאסע מדי פעם לשאוף חלק ממנו. אחרת זה יביס אותי, זה יעלים אותי, זה יחרפן לי את המוח. אני מוכרח מדי פעם לנסוע כדי לשלם את התשלום האישי שלי לכאוס.
באתי לפריז אחרי שעזבתי את רמאללה כדי להגן על חופש הרצון שלי, כך שאין לי שום כוונה לעשות כל דבר בניגוד לרצוני החופשי והמוחלט. אני רוצה לנסוע בחזרה גם אם זה במחיר היחסים שלנו. גם אם המחיר יהיה פרידה.
היא לוקחת את ידי ומושכת אותנו. כמו גדולה, ללא היסוס ועם כל הכוח היא מתחילה לרקוד. ריקוד שבו נפילה והתרוממות בעת ובעונה אחת, צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורה בעת ובעונה אחת, נחיתה והמראה, אהבה ושנאה, רוך וקשיחות...... את יפה, את כל כך אצילה כשאת רוקדת... את.... היא סותמת לי את הפה עם הפה ולוקחת אותי לתוך ריקוד המוות שלה, כך היא בחרה לקרוא לו...
שוב אני מרגיש טיפות של גשם. אל תעשה את זה... אל תיסע. קבל את גזירת השמיים. אל תהיה עקשן. אני רוצה אותך כל כך. מה יהיה אחר כך? למה שאחר כך כן תרצה וכן תוכל לחיות שם כאשר קודם לא יכולת? מה השתנה שם שמספק לך ערבות, מה השתנה שם?
על מה אתה בונה תגיד לי, על מה? מה עם כל מה שתכננו לעשות? מה איתנו? אני לא מתכוונת בשום פנים ואופן לחיות שם כי שם לא מאפשרים לאף אחד לבוא ולחיות כמו בני אדם. אני לא רוצה להתחיל חיים חדשים שם כאשר אני בעיצומם של החיים פה. אתה גם רוצה להיות פה, רק שאתה לא מודה. זוזו...
לא נשאר זמן למקלחת. השעה שבע ואני צריך להיות בעוד פחות משעה בשדה התעופה....
האחד עשר בספטמבר 2002... בונג'ור...
בשדה אנחנו שותים אספרסו על הבר, אולי האחרון באמת, אם יתנו לי לטוס. אני ניגש עם המזוודה ונעצר שוב מול אותה הפקידה מאתמול. בונג'ור, אני אומר בקולי קולות, ושולח מבט חטוף לחברתי כדי לראות איך היא חוגגת. בונג'ור, הפקידה עונה. מיד כשהיא מזהה אותי. היא שולפת בהתרגשות את הכרטיס, מעיינת, מביטה בדרכון, בי, ושואלת אם יש לי עוד מזוודות להעמיס לתא המטען, מזוודות עלאק. אני נפרד מהחברה שלי עם נשיקה בעיניים וצועד לעבר מעבר הגבול מבלי להביט פעם אחת אחורה.
סוף כל סוף אני מול דוכן המעבר. אני מניח את המסמכים שלי כולל הדרכון מול הפקיד ובונג'ור ...נעים כזה. הוא פותח את הדרכון, רואה את השם, מתרומם, יוצא אל מחוץ לדוכן ומבקש אותי לבוא איתו. אני, שלא ראיתי אצלו התנהגות כזאת בזמן שעמדתי בתור הארוך, לא מבין מה פשר הקרקס שהוא מפגין. אני מודה שאת זה, בפירוש לא אהבתי.
הוא עושה צעד אחד לכיוון שליי ואומר: מסיה, אני צריך שתענה לי על כמה שאלות בבקשה. בונג'ור, אני לא אאשר שקוראים לי איך שקוראים לי, עד שלא תודה שהקפיצה הגרנדיוזית שלך באה מכיוון שאני פלסטיני שבא לטוס באחד עשר בספטמבר ואני אומר את זה עם כל הרוגע שבעולם. ווי מסיה. יש לנו היום הנחיות יוצאות דופן מהשגרירות הישראלית, הוא מתגונן משהו. וואלא, אני מרגיע אותו. בטוח שצריך לקבל הנחיות יוצאות דופן ביום יוצא דופן כזה. תעשה כל מה שאתה נדרש לעשות ואני בהחלט אשתף פעולה. פאסק סי ני פא פרסונאל, אליא ניה פא פרובלם. מסיה, אני אתן לך מספר עד שאבדוק את הדרכון. וואלא, אין שום בעיה, תרגיש חופשי לעשות את מה שמוטל עליך, אבבבבל עד שתסיים, אני מבקש אספרסו וכוס מים, אם אפשר סודה זה אפילו עדיף. שם, ליד, היה ספסל עם ארבעה מושבים, אני מתיישב באמצעי. שתי דקות והאיש חוזר עם מגש של, אספרסו, כוס מים, ובאונטי. יותר טוב מזה, לא יכולתי לקבל ואני מקבל אותו בברכה. האיש מתנצל על שלא מצא סודה והולך. הפספורט עדיין אצלו. חמש דקות מאוחר יותר, האיש חוזר בלווית שלושה גברים מזוקנים, לבושי גלביות לבנות וגובהו של הנמוך שביניהם, לא פחות משני מטר, לא פחות. אני רואה שהם צועדים לכיוון הספסל שלי, זה לא נראה טוב. זה נראה שמקטלגים אותי לא נכון. כשרק עשרה מטר מפרידים בינינו, אז אני מבין באופן סופי, מוחלט ובלתי משתמע לשתי פנים שאכן הם מובלים אלי. הגבוה ביותר יושב במושב הקיצוני, הגבוה בינוני, מתיישב לידו וגם ליידי והאחרון מתיישב במושב הקיצוני האחר, גם כן ליידי. הוא מתמקם לו במושב, ומברך אותי בברכת, אלסאלאמו עלאיקום ואראחמאתו אללאה וברקאתו. בונג'ור החזרתי לו ונסתי משם ללא כל עיקוב. אם זה נכון או לא נכון מה שאני עושה, אני לא יודע, אבל דבר אחד אני כן בטוח בו, שזה, ממש לא חסר לי, לא היום בכל אופן.
האיש חוזר אלי עם הדרכון בעשר עשרים וחמש, חמש דקות לפני ההמראה. אני פונה לכיוון המטוס אך הוא מתחיל ללכת יחד איתי.
בונג'ור, אני לא מבקש ללוות אותי אני מקבל את זה שהיית צריך לבדוק. מסיה, אני בכל זאת אלוה אותך. אני לא צריך את הפיצוי הזה. ווי מסיו, אני פשוט חייב ללוות אותך לתוך המטוס. חייב? ווי, אלה ההנחיות היום, אני חייב. טוב, בוא, וכך שנינו צועדים לכיוון המטוס כשהוא מאחורי. בפתח של המטוס הוא לוחץ לי יד ומאחל לי, בון וויאג'.
אני מביט לתוך המטוס אשר מכיל כמאה חמישים נוסעים. כולם יושבים במקומותיהם, חגורים ומחכים להמראה. אני שצריך להגיע למושב עשרים ושבע, עלי לחצות כמעט את כל המטוס. לא אהבתי שמאה חמישים איש מביטים בי, כאילו שרק עכשיו הבינו למה בעצם המטוס עדיין לא המריא. מצד אחד הכניסה שלי למטוס הרגיעה אותם, הנה אוטו טו המטוס ימריא, אך מצד שני, האם המטוס ימריא כאשר "הדבר הזה" יהיה יחד אתנו באוויר?! אני שעדיין רגוע בדיוק כמו שהבטחתי לעצמי, כמו שחקן מאותגר, מקבל עלי את התפקיד שהנוסעים תפרו לי ומחליט לשחק אותו עד הסוף. אני מתחיל לצעוד באיטיות מורטת עצבים לכיוון המושב שלי, שום דבר בעולם לא בוער, לא ממהר לשום מקום. בדרך אל מושב מספר עשרים ושבע, תנועותיי הפיזיות הופכות לחדות, פתאומיות, בלתי צפויות מהסוג שאתה לא יודע אף פעם איך תסתיים לה התנועה.
אם למשל גירד לי קצת, טיפה בגב, אז התגובה שלי היתה כאילו מישהו תוקף אותי מאחורה, אם סתם נדמה היה לי שזבוב חלף על פני, אז התגובה היתה כאילו אני מתאגרף עם מישהו. אישה אחת שהחזיקה תינוק על הברכיים, שלחה מבט ישיר אלי אשר נשא בתוכו את כל התפילות האפשריות, שבשם אלוהים, בשם הפעוטה שיושבת לה על הברך, בשמה, בשם כולם ובשמי שלי, שלא "אעשה את זה", שאתחרט. שאספור עד עשר או לפחות עד שלוש.
אב ובנו ישבו להם שם וכבר עם כניסתי למטוס, הם כנראה הבינו שאלי, הם יהיו הכי צמודים בטיסה. אני חוגר את גופי בהקפדה שלא מאפיינת אותי, זה טקס שנמשך כמעט דקה וחצי.
המטוס מתחיל לנוע, והפעם, לראשונה בחיי, ובכיף, כיף שלא יתואר, פספסתי את ההצגה המשמימה והמשעממת של הדיילות אשר מסבירות לך איך הכי כדאי ועדיף להתרסק במקרה של תאונת מטוס. ממליצות לך על החלק בגופך שכדאי ועדיף שיתנגש ראשון עם האדמה בנפילה מגובהו של אלוהים, אלוהים שלא חס לפני רגע על האישה והתחנונים שלה. אני שיעדו לי את התפקיד מבצע אותו בשמחה רבה, מה עוד שהחלטתי שהיום, מה שלא יקרה, אותי לא יוציאו מהשלווה.
פריז, עם כל החוויות שלי, הולכת ומצטמצמת, הולכת וקטנה, מתרחקת, ומתכווצת עד כדי קופסת גולואז, פריז מתרחקת, אני מתרחק גם, פריז נעלמת... א ו ר ו ב ו א ר...פור לא וויל דו לא לומייר.
מערכה שלישית: תל אביב.
