מלאכת החיים
/ חנוך לוין
הדמויות
יוֹנָה פּוֹפּוֹךְ
לְבִיבָה, אשתו
גוּנְקֶל מכר
כל העלילה מתרחשת בליל חורף אחד בעירנו, בחדר-השינה של משפחת פּוֹפּוֹךְ.
מערכה ראשונה
פרק ראשון
לילה. יונה ולביבה במיטה. לביבה ישנה, יונה ער.
יונה אני אדם אבוד. זו האמת שלא אוכל
להתחמק ממנה: אני אבוד.
איך זה קרה שהייתי ילד, וכל העולם
היה פרוש לפני, ואיך הכל התמסמס-
נשמט מבין האצבעות - כל אלה
שאלות שחוקות עם תשובות שחוקות.
רק הכאב שלי לא שחוק בכלל.
הוא חי, הוא טרי, הוא פה. איך אוכל לומר,
"כאב-לב יקר, כבר היו דברים מעולם,
אנשים חיו ומתו, וכולם בדרך זו
או אחרת החמיצו, אני לא המצאתי
לא את מפח-הנפש ולא את הייאוש,
אז אנא בטובך, כאב-לב יקר, שְׁכַך, שְׁכַך..."
לא לא, הכאב - כואב. כשכואב לי, הרי זה כאילו
הייתי הראשון עלי אדמות שכואב לו,
כאילו יחידי ביקום אני הוא שצועק:
"חלפו החיים של יונה פּוֹפּוֹךְ,
החיים של יונה פּוֹפּוֹךְ חלפו...!"
[מתחיל לבכות, מבליג מייד]
לא, לא ככה, יונה, קום
ועשה מעשה, חלץ את עצמך,
רק לא לשכב כך כמו בקבר.
[קם ויורד מן המיטה]
הנה, בהיגיון: צעד ראשון - לקום,
לצאת מהמיטה ולנקות אותה, לנער הכל.
הרבה פגרים נערמו על המיטה הזאת,
שלושים שנות זבל.
[מביט בלביבה, מצטחק]
היא ישנה כאילו כלום לא קורה,
נוחרת קלות, קצובות, חולמת ודאי
על איזו שטות... האידיוטיזם הזה,
לשכב יחד במיטה זוגית, פה אל פה,
אחד מתייפח, שותת דם, השני
מחליק על האלפים בחיוך, ואלה
נקראים חיי נישואים, הלא הכל
שקר, שקר, אז קודם כל
לנקות את המיטה מן השקר.
[גוהר מעל לביבה]
מה לי ולבשר הזה,
המצפצף עכשיו מתוך שינה שלווה,
רואה בחלום נופים רחוקים
שאני לא כלול בהם?
מה לי וללביבה? איך הגיעה
אל חיי לביבה? מי עשה שבעודי ילד
קטן, נשרך ברחוב אחרי אבי, כבר
באיזה צומת בעתיד תחכה לי
אשה זרה שאין לי כלום איתה ולה
אין כלום איתי, ואיזה דבק לא-נראה
אבל חזק משנינו, ידביק אותנו זה לזה לנצח?
[מקיף את המיטה, אינו גורע עין מלביבה]
הציפורים באות באביב, פורחות בסתיו,
תיירים באים לחודש והולכים, מגיפות
פורצות, נעלמות, הכל זז ומשתנה,
ורק דבר אחד קבוע בעולם: לביבה.
ודווקא פה, אצלי.
[מרכין ראשו אל אוזנה של לביבה, לוחש]
על מה חולמים, לביבה? מטיילים בשווייץ?
גולשים קצת על הרי האלפים,
בעוד הבעל ער, מקשיב לנזילת המים
האיטית בבית-כיסא דולף באסיה?
היזהרי שם בפיסגה, לביבה,
שמעת פעם על מפולת שלג?
הנה, מפולת!
[הוא הופך את המיטה. לביבה נופלת, נחבטת ברצפה, פולטת צווחה וקמה המומה על רגליה]
נו, מה, כבר קופצת? מוכנה לריב באישון לילה?
עם מי התחבקת על האַלפּים?
לביבה מתי?
יונה עכשיו, בחלום.
לביבה לא יצאתי מהארץ.
יונה שקרנית! הוכחות! איפה הסתתרת?
עם מי הזדווגת?
לביבה ירדתי פה לרחוב לקנות לי כובע לקיץ.
יונה בלילה?
לביבה בחלום היה בוקר.
יונה ממולח מאוד! על כל טענה - תשובה!
ומי חיכה לך בחנות הכובעים?
לביבה בעל החנות.
יונה הזדווגתם עם כובע או בלי כובע?
לביבה אני ביקשתי כובע! רק כובע היה שם,
לא יותר משאיפה לכובע קיץ
פה ברחוב, בבוקר. הנה,
אפילו בחלום לא התרחקתי מהבית.
יונה הו אלוהים, איזו פרה, איזו פרה!
הרי בעד אותו מחיר יכולת לחלום על שווייץ!
לביבה על שווייץ לא הרשית.
יונה אלוהים, איזו בהמה! אפילו בחלום
היא לא תשתחרר מהרצועה, אלוהים, איזה
פגר בהמה אני קיבלתי! ואת נתח הבשר המקולקל
הזה אני סוחב אחרי ברצועה שלושים שנה!
אין דבר, עוד מעט אמות!
תישארי כלבה בודדה, תייללי בלילה בלי חברה,
בלי פרנסה, פורץ מזוין יחדור לפנות בוקר,
את תצרחי "יונה, יונה!" - אין יונה,
יונה נח בקבר לבדו, ידיים על הבטן,
בחושך, כמו מול טלוויזיה מקולקלת,
מחכה למשיח כמו לטכנאי הטלוויזיה!
[לפתע חודר המעשה להכרתה של לביבה]
לביבה הפכו אותי עם המיטה! הפכו אותי עם המיטה!
זה שעמד לצידי, עדין, מסמיק, מתחת לחופה,
ועל כל דברי הרב בקול חנוק מביישנות ענה "כן כן",
הפך אותי עכשיו עם המיטה כמו
שהופכים אשפה לתוך הפח!
[פורצת בבכי]
מה עשיתי לך? בחיי איתך רק השינה
נותרה לי. לא הפרעתי לך, לא תבעתי ממך
שום תביעות, הצטנפתי לי בחלום שלי כמו פקעת;
מה עשיתי לך שגזלת לי גם כובע מחלום?!
יונה עכשיו היא בוכה. מנסים להמס
אותי עם דמעות. אומץ, יונה!
בעורקיו של כל גבר ראוי מהולה
טיפה של דם טאטארי.
[שר לה סרנדה]
את בוכה, ועברו הימים
שבכייך נגע אל ליבי,
שום דבר, יקירה, זולת מותך,
לא יָמֵס את הקרח שבי.
ורוח לילה בווילון,
כמו על מפרש לבן, מחליק,
וזוג נעלי, כשתי ספינות עוגנות,
קוראות לי: קום להפליג!
את בוכה ואני מתבונן בך
כמו בפרפור הזבוב,
תולש כנפייך, משועמם,
הלב לא עליז, לא עצוב.
ורוח לילה בווילון,
כמו על מפרש לבן, מחליק,
וזוג נעלי, כשתי ספינות עוגנות,
קוראות לי: קום להפליג!
[ופתאוס הוא מתחיל לקפוץ סביבה כאחוז-דיבוק וקורא קריאות קצובות]
לא לא, לא ניתן, לא ניפול!
צֶ'ה, צֶ'ה, צֶ'ה! צֶ'ה גווארָה!
צֶ'ה, צֶ'ה, צֶ'ה! צֶ'ה גווארָה!
פרק שני
לביבה אני מקווה שאתה מבוגר מספיק
כדי להבין בעצמך שהבעיה היא לא אני.
יונה לא את?
לביבה לא אני. אני האמתלה.
יונה אז מי הבעיה?
לביבה אתה. ואין לך לאן לברוח
מפני שלכל מקום אתה סוחב
איתך את עצמך.
יונה מה את סחה! זה מבט חודר, מה?
זו תגלית ממש!
[לעצמו]
עכשיו היא גם תציע לי לראות פסיכולוג.
לביבה ואני חושבת שכדאי לך לראות פסיכולוג.
יונה מה יעזור לי פסיכולוג?
גם הוא רוצה לברוח מאשתו.
כולם רוצים לברוח, לביבה,
ואת - אולי את לא יודעת -
נולדת שיברחו ממך.
לביבה אתה רוצה ללכת?
יונה אני לא רוצה - אני הולך!
מקלף את הפיג'מה הירקרקה
ויוצא לדרך רחוקה.
מה, לא ידעת שאני נוטש אותך
כעת סופית כמו זוג נעליים בלות?
לא ידעת שהמלים האלה
הן מילות פרידה?
[לביבה מתחילה לבכות. יונה, לעצמו]
ועכשיו היא תשאל: למה?
לביבה אבל למה? למה? חכה!
לא הולכים כן מהבית לאחר שלושים שנה
ללא מלת הסבר. אתה חייב לי לפחות הסבר.
אם נגזר עלי לבלות את שארית חיי לבד,
תאמר לי לפחות, כדי שלא אתענה בספקות -
למה? מה לא עשיתי טוב?
יונה לביבה יקרה, הרי את החיים איתך
מיציתי עוד בלילה בו הכרנו.
כן, אמרנו באותו לילה את הכל;
שלושים השנים שבאו אחריו התבססו
רק על הפחד לקום וללכת.
עכשיו, אחרי שלושים שנה, אני מעז סוף-סוף
לומר לך: גברתי, לא מצאתי בך שימוש,
אלא לנטוש אותך לאנחות, ושתמותי בודדה.
[לעצמו]
עכשיו היא תשאל אם יש לי מישהי אחרת.
לביבה ואתה? יש לך אשה אחרת?
יונה [צוחק בבוז]
אשה אחרת! כמו שאומרים:
מן התחת אל התחת.
כל חיי, יומם ולילה, אני נאבק בסרחונות
של האשה התלויים מעל לראשי
ומאיימים על שאיפתי לטוהר.
מי את? תחת! תחת המחובר לרגלי
כמו כדורי ברזל בשלשלת! תחת שהנמיך אותי,
צימצם את אופקי, מעך את נשמתי!
תביני אותי - כי את הגבר יש להבין, לגבר
מנגנון מורכב! - אי-אפשר את החיים האלה
לבסס על תחת. ואם בהתחלה הדם עוד חם
והתחת מוצק, מה קורה עם השנים כשהתחת מתקמט?
מה נשאר אם מלכתחילה לא היה ביחסים
אלא רק תחת, תחת, ובכל השאר,
ביופי, ברוחניות, שלהם השתוקקתי באמת,
לא היה לך חלק מעולם?
לביבה יופי? רוחניות? למה לא אמרת לי?
למה לא טרחת לשתף אותי במחשבות שלך?
איתי דיברת רק על דג מלוח, למה לא קניתְ דג מלוח,
למה בצנצנת, למה לא מהחבית, ומה עם מטיאס,
ומה פתאום כבוש, ולמה בלי בצל,
הדג-מלוח לא שמן מספיק, הדג-מלוח לא טרי מספיק,
הדג-מלוח כן מלוח, לא מלוח!
עכשיו אתה זורק פתאום "יופי ורוחניות"?
ואדרבא, לרוחניות גם אני הרי קצת משודכת.
לחינם למדתי שנתיים בסמינר? נסה אותי.
אם באמת בזה כל העניין - לא מאוחר עדיין,
האמן לי. יופי, אמנות, הגות, אף פעם לא בורחים.
למה לא נתחיל עכשיו?
אקח קורסים בתולדות האמנות. אלמד קרמיקה.
רוצה טבע? - נירשם לחברה להכרת הטבע. נטייל. רק תגיד.
תן הזדמנות, לא אכזיב. הילדים גדלו, עזבו,
יש פנאי, הנה, בוא נקנה מחר מנוי לתיאטרון,
אח, תיאטרון, אהבתי הישנה, אגב, מה שמעת על המחזה
של הרוסי הזה שמציגים עכשיו, "שבע אחיות"?
יונה את מבלבלת עם שבעת הגמדים. "ארבע אחיות".
לביבה אתה לא מבלבל עם "ארבעה נגרים"?
יונה ארבע, בהמה! "ארבע אחיות"!
לביבה ארבע, ארבע! אוי, אני בהמה, בהמה! איזה מין חיים
חייתי! סלח לי, יונה! סלחו לי, הורי ומורי!
אני יודעת שהייתי בהמה וחייתי חיים בהמיים,
מעכשיו הכל ישתנה. אתה פקחת את עיני, יונה,
תודה, תודה, הזעזוע היה בהחלט במקום,
כעת תן לי הזדמנות.
יונה לא אתן. אני שונא אותך גסה והמונית,
אבל אשנא אותך יותר עם ציפוי תרבות ואמנות.
אל תתכחשי לטבעך, לביבה. את ביסודך ישבן,
אל תתחפשי לנשמה. כי כמוני את יודעת:
שום קורסים לקרמיקה ומנויים לתיאטרון
לא ישיבו לנו את מה שלא היה.
לביבה אבל היה בחיים שלנו גם משהו טוב, לא?
יונה הכל היה שקר. חייתי בשקר.
מה שרציתי - לא השגתי:
ומה שיש לי - לא רציתי בו.
נישאתי בזרם כמו דג מת.
לביבה יונה, שמע, בוא נחיה לנו כמו שחיינו
עד עכשיו, במה בעצם יש לנו להתבייש?
בכל זאת היינו בני-אדם, עבדנו קשה,
הולדנו וגידלנו ילדים, לא עברנו על החוק -
הכל היה כשר. אם לא הגענו לפיסגה - אז לא
הגענו, גם לאנשים כמונו יש מקום.
יונה את מי אנחנו מרמים, לביבה? את עצמנו?
גם אם נשתוק, אני אזכור כל רגע:
באיזשהו מקום מתרחשים חיים -
ואני לא לקחתי בהם חלק.
לביבה לי לא איכפת מה מתרחש במקומות אחרים!
אם העולם שלי היה שלולית - הנה בשלולית הזאת
השקעתי את חיי! ומי יעז לומר לי שחייתי בשקר?
אני ניהלתי את חיי ביושר, לא קיבלתי מתנות,
לא ממך ולא מאף אחד אחר. חייתי כמו שחיים
אנשים הגונים. עבדתי כפרך. מה היה השקר,
ואצל מי, תגיד לי, נמצאת האמת?
[היא בוכה]
אני הייתי הגונה איתך, יונה, תמיד
הייתי הגונה, ולמה זה עכשיו מגיע לי...?
יונה "הגונה". כן, היית הגונה. גם אני
הייתי הגון. שני אנשים הגונים.
יונה ולביבה פופוך - משפחה הגונה.
הביטו לאן הובילה אותי ההגינות.
ואלוהים צוחק. אלוהים, מתברר,
אוהב סרטי גנגסטרים. ואנחנו בנינו על ההגינות.
לביבה אני לא מבינה כלום, פשוט לא מבינה...
קודם תרבות ואמנות, עכשיו
אתה רוצה שנשדוד בנק?
יונה יוּ אַר טוֹקינג טוּ מאץ'.
רצית הסבר, נתתי לך. יהיה זה התחת,
תהיה זו כל סיבה אחרת:
אני רציתי משהו - ואין לי.
ואם זה לא מספיק ברור, הנה:
[פוער פיו ומשמיע קול הקאה]
אני מביט בך ורוצה להקיא. כמו דג מסריח
מקולקל רבצת אצלי בבטן. הרי לך...
[שוב פוער פיו ומשמיע קול הקאה]
...תמצית כל החיים שלי איתך.
עכשיו אני פותח דלת ויוצא אל האוויר הצח.
[לביבה מתיישבת אין-אונים על המיטה ההפוכה. יונה, לעצמו]
עכשיו היא תאיים בהתאבדות.
לביבה כן, לֵךְ. אם זה מה שאתה רוצה.
יונה [לעצמו]
טעות. ההתאבדות תבוא יותר מאוחר.
לביבה התבזיתי די ללילה אחד, לא?
למרות שלא אמרתי עדיין
כל מה שיש לומר ע ל י ך :
איש מזדקן עם אבר מזדקן בפאניקה.
מה תמצא בחוץ, ומי כבר מחכה לך.
אבל מה זה משנה עכשיו, הרי לא אוכל
להחזיק בך בכוח, מה? לא נשארו לי
עוד קסמים. כמה זמן אפשר
לחמם לגבר אותו מרק אטריות?
יש אשה בעניין, זה ברור לי. או שיש לך כבר,
או ששורף לך לחפש. יש המון נשים צעירות.
ואני הזדקנתי. שלושים שנה עבדתי אותך,
עכשיו לביבה - צאי לפנסיה.
כל-כך הרבה נשים חדשות נולדות כל הזמן
ודוחקות אותי הצידה. העולם מתחדש,
צבעים טריים וצחוק ורעש, ומי זוכר את הוותיקים?
הקבר - מילא, אבל כל השנים התפלות שמחכות לי
לפני הקבר - איך סוחבים את זה?
[מתייפחת]
אני אתאבד...
יונה [לעצמו]
ההתאבדות הגיעה.
לביבה זה לא שאני אוהבת אותך מי-יודע-מה,
אבל מה אעשה בלעדיך? והשכנים, איך
אַראֶה את הפנים שלי ברחוב?
איך אשא את הבושה? אני אתאבד!
אני אומרת לך שאתאבד!
יונה עושים בכל זאת סצנה, מה?
לביבה [צורחת בהיסטריה]
